סקירת חקיקה בתחום רווחת וזכויות קשישים:

1.   חוקים הנוגעים לכלל האוכלוסיה בישראל , לרבות הקשישים:

חוק הכשרות והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 – עוסק, בין היתר, בכשרותם לחובות וזכויות של חסויים, המורכבים בדרך כלל משתי אוכלוסיות עקריות: קטינים וקשישים.

חוק ההגנה על חוסים תשכ"ז- 1966 – עוסק בהגנה מפני ניצול והגנה על שלומו של חוסה, המוגדר, בין היתר, כ"מי שמפאת נכות, ליקוי בשכלו או זקנה אינו מסוגל לדאוג לצרכי חייו.

חוק הפיקוח על מעונות, תשכ"ה- 1965 – בו מוגדר מעון כמקום המשמש, או הנועד לשמש, כולו או חלקו, מקום מגורים או מקום שהיה לילדים, לזקנים, לבעלי מום גופני, או ללוקים בשכלם, והכל כשהם מחוץ למשפחתם.

חוק העונשין, תשל"ז- 1977,  סעיף 368א-ה – שעניינו פגיעה בקטינים ובחסרי ישע – בו מוגדר כחסר ישע מי שמחמת גילו, מחלתו או מוגבלותו הגופנית או הנפשית, ליקויו השכלי או מכל סיבה אחרת, אינו יכול לדאוג לצרכי מחייתו, לבריאותו או לשלומו.

2.  חוקים הנוגעים לקשישים בישראל:

1.    חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד- 1994 – דן, בין היתר, בשיעורי תשלום דמי ביטוח לאומי על-ידי קשישים המקבלים קיצבת זקנה.

2.   חוק שירותי הסעד, התשי"ח- 1958 – שעיקרו קיום לשכות סעד על-ידי רשויות מקומיות לשם טיפול סוציאלי בנזקקים והגשת סעד להם.

3.   חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשכ"ח- 1958 – פרק ו'5 שכותרתו ביטוח סיעוד (להלן: חוק הסיעוד) – עניינו תשלומי גימלת סעד לתושבי מדינת ישראל (גברים מעל גיל 65 ונשים מעל גיל 60) המוגבלים בתפקודם והעומדים במבחן תלות ובמבחן הכנסות. גימלת הסעד ניתנת להמרה לשימוש להעסקת עובד זר.

4.  חוק האזרחים הותיקים, התש"ן- 1989 – עיקרו הנחות וזכאויות בתחומי רווחה (ארנונה, תחבורה ציבורית), תרבות (אגרת טלווזיה, דמי כניסה לגנים, אתרים ומופעים) ובריאות (רכישת תרופות).

3.   חוק ביטוח סיעוד:

מקנה זכאות לגמלת שירותים לקשישים המוגבלים בפעילויות של טיפול אישי. הגמלה משולמת לארגונים המספקים את שירותי הסיעוד (גמלה בעין). כ 67% משעות הסיעוד ניתנות  על-ידי ארגונים פרטיים והיתר על-ידי ארגונים שלא למטרות רווח, מט"ב ועמותות שונות.

על חוק ביטוח הסיעוד מופקד המוסד לביטוח לאומי ובביצועו שותפים משרד העבודה והרווחה, משרד הבריאות וקופות החולים. החלת החוק הביאה לגידול משמעותי בהיקף השירותים הקהילתיים המסופקים לקשישים מוגבלים[1].

יעדי החוק:

מטרתו הראשונית של החוק היתה להעניק שירותים על בסיס עקרונות הביטוח הסוציאלי: זכאות אישית והגדרה ברורה של הקריטריונים לזכאות.

היעדים המרכזיים של החוק הם שיפור ההיענות לצורכי הקשישים המוגבלים, הקלה בעומס המוטל על בני המשפחה, ומתן אפשרות לקשישים להישאר בקהילה ולהימנע ממיסוד לא הכרחי. זאת על-ידי  מתן טיפול אישי לזקוקים לעזרה בתפקוד היומיומי וסיוע למשפחות המטפלות בהם.

הגידול במספר מקבלי הגמלה עולה בהרבה על שיעור הגידול באוכלוסיית הקשישים. לדוגמא – בעוד מספר הקשישים גילאי 75+ עלה בין השנים 1995 ל- 2000 – ב- 24% (מ -222,700 איש ל- 276,100 איש),[2] בשנים אלו עלה מספר הזכאים לגמלת סיעוד בכ- 62% (מ- 59,023 איש ל- 95,660 איש). הגידול הרב במספר הזכאים לגמלה מוסבר על-ידי העלייה במודעות לקיום החוק וכן בהתפתחות השירות עצמו.

 נושא קשור: ביטוח סיעודי

העקרונות הבסיסיים של חוק ביטוח סיעוד:

א.     זכאות אישית לקבלת שירותים בבית. השירותים ממומנים על-ידי תשלומים המופרשים ע"י העובדים ממשכורותיהם.

 ב.     סל השירותים המוצע לפי החוק מוגדר מראש וכולל: טיפול אישי, השגחה, עזרה בניהול משק בית, שהייה במרכז יום ואמצעי ספיגה לקשישים שלא שולטים על סוגריהם. הקשישים הזקוקים לשירותים אחרים צריכים לפנות למסגרות הקיימות האחרות כגון הלשכה לשירותים חברתיים וקופות החולים.

 ג.     השירותים לא נועדו להחליף את המערכת הקיימת של אספקת שירותים ולא את הטיפול המשפחתי והאחריות המשפחתית, אלא רק להשלימם, שכן הגמלה מכסה חלק קטן בלבד מסך כל הצרכים.

למרות שנמצא שיפור בהיענות לצורכי הקשישים כתוצאה מהפעלת חוק הסיעוד, חלק משמעותי מן הקשישים עדיין מדווחים על צרכים לא מסופקים בכל התחומים. הדבר נובע מהעדר כיסוי של כל הקשישים הזכאים בפוטנציה לקבל שירותים, מחד ומהיקף לא מספיק של שעות טיפול שניתנות לקשישים שמקבלים את השירות, מאידך[3].

  הפנסיה בישראל:

רק בזמן האחרון הונהגה בישראל פנסיה חובה.  קשישים ומבוגרים רבים לא יזכו להינות מחוק הפנסיה החדש מאחר וכדי לקבל פנסיה משמעותית בעת הפרישה, חייבים להצטרף לקופת פנסיה בגילאים מוקדמים  ולצבור לפחות שנים רבות של הפרשות לקופת הפנסיה.

בעוד במדינות המערב עומדת קצבת הזקנה על כ- 30% מהשכר הממוצע ברוב המקרים, בישראל עומדת קצבה זו על כ – 15% מהשכר הממוצע במשק. לקיצבת הזיקנה המופנית ישירות למבוטחי הביטוח הלאומי יש להוסיף הטבות סוציאליות שערכן נאמד בכ – 5% נוספים מהשכר הממוצע. הקיצבה וההטבות הניתנות לכל מבוטח קשיש בישראל עומדות אם כן על כ – 20% מהשכר הממוצע.

בשונה ממדינות המערב, ישראל מצויה עדיין בשלב בו היקף האוכלוסייה המבוגרת בה, ביחס לאוכלוסיה העובדת, אינו מהווה בעיה דמוגרפית העתידה בזמן הקרוב לתבוע משאבים כלכליים שהחברה אינה יכולה לספק לה לאחר עשרות שנים של תשלומי ביטוח למדינה, לקרנות הפנסיה ולגורמים אחרים. ואכן, לאור קצב גידול האוכלוסיה הכללי לעומת קצב גידולה של האוכלוסיה מעל גיל 65, הצפי הוא שרק בעוד מספר עשורים יגיע שיעור התלות בישראל לרמה בעייתית של 1:3 (שלושה אנשים בכוח העבודה על כל פנסיונר אחד).

קצבת הזקנה וההטבות הכלכליות והסוציאליות להן זכאים אזרחי ישראל המבוגרים לאחר פרישתם מכוח העבודה מגיעות בממוצע לכ-20% מהשכר הממוצע במשק. בכך הן מספקות בסיס הכנסה מינימלי למבוטחים בכל הרבדים. בעוד שלעשירונים העליונים המבוטחים גם ברובד השני והיכולים לחסוך לאורך השנים גם ברובד השלישי ישנו פתרון שאינו דורש התערבות ציבורית או ממלכתית, הרי שליתר האוכלוסיה בישראל החסרה של יכולת חסכון זו משמעותו של רובד ראשון מצומצם היא סבירות גבוהה להיכלל באוכלוסיית העוני לאחר גיל פרישה.  עבור אלו שלא השתתפו בכוח העבודה בכלל או לאורך זמן מצוי הפתרון במערך שירותי הרווחה בלבד.

 ביטחון אישי:

קשישים לעיתים חשופים יותר לפשיעה ולקיפות אלימות, אם משום חוסר כבוד משווע לאוכלוסיה הבוגרת ולחיי אדם בכלל ואם משום תפיסת הקשישים כטרף קל.

מעבר להגנה על התושבים, אליה מחוייבים הגורמים המתאימים ובראשם משטרת ישראל, אתם הקשישים יכולים לנקוט בכמה אמצעים כדי להגן על עצמכם מפני התוקפים